שיקום חולי נפש בקהילה 

כאשר בן משפחה מאובחן כחולה נפש - "השמיים נופלים עלינו". מדובר במחלה שנעשתה לגביה דמוניזציה מוחלטת. כאשר מתרחש פשע נורא ניתן לפגוש תגובות כמו "הוא חייב להיות חולה נפש" - סטטיסטית לדברים אין בסיס. מדובר במחלה שיש לגביה סטיגמה נוראית הגורמת להסתגרות והעדר אופטימיות הן לחולה והן לבני משפחתו. למחלה זו מתלווה באופן כמעט "טבעי" תחושת בושה, אשמה והסתרה.

התקופה הראשונה מאופיינת בהכחשה - במתן פירושים וצידוקים שונים למשבר שתקף את בן המשפחה. זהו תהליך טבעי שעל כל הצדדים לעבור. בתוך תהליך זה ישנם שלבים שונים שבסופם אמורה להגיע ההכרה שמדובר במחלה שניתן להתמודד עימה ובמידה רבה לשלוט בה. עד לפני שנים לא מעטות נפגעי הנפש (כפי שהם קרויים היום) נועדו לבלות את חייהם בבתי חולים לחולי נפש מהסוג שמוצג בסרט "קן הקוקיה". חלקם באישפוז מתמשך והאחרים באמצעות ה"דלת המסתובבת" - כניסה ויציאה לאשפוז.

בשנים האחרונות עם כניסת התרופות מהדור החדש, (התמעטות תופעות הלוואי וקיצור משך זמן האישפוז) קיימת ההכרה שתהליך השיקום הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי. יחד עם זאת ישנה כיום הבחנה בין שיקום לטיפול - כשמטרת הטיפול היא הפחתת הסימפטומים ופיתוח המודעות בצורך בטפול תרופתי ופסיכו תרפויטי. לצד הטיפול ישנו תהליך שיקומי שמטרתו שיפור התפקוד במישור האישי והתעסוקתי, לימוד מיומנויות חיים ועיצובן, והערכה קוגנטיבית ותעסוקתית. בהמשך הדרך, השתלבות במסגרות עבודה מוגנות ו/או השלמת השכלה, רכישת מקצוע במסגרת מוגנת ומכילה, שיקום תעסוקתי באמצעות המוסד לבטוח לאומי ועוד.

חלק בלתי נפרד מתהליך השיקום הינו השיקום החברתי, רכישת מיומנויות חברתיות ומיומנויות מחיה, כגון: פיתוח מיומנויות תקשורת בינאישי, איתור ורכישת חברים, ניהול שעות הפנאי, שמירה על היגיינה אישית וסביבתית, ניהול תקציב אישי, התמודדות ופתרון בעיות ועוד.

האמונה הרווחת בקרב אנשי מקצוע מתחום השיקום היא שהתהליך השיקומי יכול להעשות רק כאשר אדם מיוצב לחלוטין - זו היא גישה שנויה במחלוקת. למעשה יש להתחיל, בהדרגה, את התהליך השיקומי כבר עם תחילת הטיפול, בטרם הכרוניות ואיתה הסימנים השליליים מתקבעים. ההענות לטיפול התרופתי הינה קריטית לתהליך השיקומי, בלעדיה קשה יהיה להתחיל את התהליך השיקומי. כמו כן חשובה ההכרה של המטופל ושל משפחתו בעצם קיומה של המחלה. ללא הכרה כזו יהיה קשה יותר להתחיל שיקום. ההתנגדות למסגרת, הן מצד המטופל והן מצד בני משפחתו, תהיה כזו שלא תאפשר שילובו במרכז שיקום או במועדון חברתי ותעסוקתי. צריכה להעשות עבודה מקדימה עם החולה ומשפחתו בטרם יעבור לשיקום, או בתחילת תהליך השיקום. הדבר קריטי להצלחת השתלבות המטופל בתהליך.
כמו כן ישנה חשיבות רבה במתן טיפול תומך למטופל ולמשפחה בכל הסוגיות הנוגעות לבעיות איתם מתמודדים בעקבות המחלה.

רצוי שהשיקום יהיה מחוץ למסגרת ביה"ח - בקהילה. הקהילה היא המקום אליו על המטופל , בסופו של דבר, להגיע. שיקום במסגרת אישפוז בבי"ח גורמת לשהות ארוכה יותר באשפוז, ולהתגברות הפחד והחרדה מפני יציאה לקהילה והתמודדות במסגרתה.

השיקום בקהילה מותנה במסגרת מרפאתית תומכת. ללא מסגרת כזו האדם צפוי לחזור לאשפוז בשיטת ה"דלת המסתובבת".

המאמר נגע במהות השיקום במסגרת הקהילה. הוא לא נגע באפשרויות הקיימות כיום בנושא השיקום. הוא לא נגע ב"סל שיקום", באפשרויות הדיור והלימוד.
המאמר לא נגע בעיקר בתפקידם של בני המשפחה כנושאי הנטל העיקריים בטפול בחולים - ההורים, בני הזוג של החולים, האחים וכל מי שנמצא בקשר קרוב עם המטופל.